מופעי עבר

כמהין (2013) 

כוריאוגרפיה: אמיר קולבן

המופע כמהין בוחן בדרכים ריקודיות ותיאטרליות את נושא האוכל, נושא שמחבר באופן בלתי אמצעי בין הביולוגי לתרבותי ובין סיפוק תשוקה להתניות חברתיות.

במופע כמהין חבורת אנשים שהקשר ביניהם אינו ברור מוצאת את עצמה בארוחת ערב חגיגית אשר בה אין מארח אלא אורחים בלבד. במהלך המופע צצים סיפורים וקרעי זיכרונות שהמשותף ביניהם היא סיטואציית האכילה. חילופי הסיפורים והזיכרונות, שבהם כל אחד הוא מרכיב בתבשיל של מישהו אחר, מתרחשים  סביב שולחן אוכל קיים או דמיוני, תוך שינוי המערכים החברתיים ותוך יצירה של טקסים תרבותיים שהופכים למאבק הישרדות של הכול בכול ללא הסוואות וגינוני נימוס.

אוכל הוא אולי הקשר הכי ראשוני עם העולם שחווה התינוק שיונק, והוא ממשיך להיות אמצעי תקשורת של התת-מודע בין אנשים במצבים חברתיים שונים: ארוחת עסקים, דייט, מסיבת קוקטייל או סעודת חתונה. אוכל כאמצעי תקשורת מקבל ביטוי רב גם בתוכניות הטלוויזיה הרבות שעוסקות באוכל בצורות שונות, ומאפשרות ריבוי השפעות הדדיות של תרבות אוכל אחת על האחרת.

אבל אוכל הוא גם טרף. הוא מביא לביטוי אכזרי את יחסי ההירארכיה בטבע או בחברה האנושית. סבתא בישלה דייסה. נתנה לזה, לזה וגם לזה, ורק לאחרון הקטן לא נשאר. אפילו הסיפור התמים הזה מסתיים תמיד בטריפה. וחד-גדיא, אותו סיפור מעשה שמסופר לאחר הארוחה בסדר הפסח, כל כולו סיפור הירארכיה שמתחיל מטריפת הגדי התמים, תוך שהוא מצביע על שרשרת המזון בטבע שבזכותה החזקים שורדים והחלשים נטרפים. גם את המחאה החברתית של קיץ 2011 ניתן לקרוא מחדש בהקשר לנושא זה, מחאה שעלתה בעקבות הצלחת קמפיין חרם הקוטג'.

כל המרכיבים האלה "בושלו" ביצירה שמאפשרת מבט אחר על הפעולות היום יומיות שלעיתים הופכות לאינטימיות של אכילה, נגיסה, בליעה וליקוק. בכמהין מבושלים ביחד העונג הנהנתני וכאב ההימנעות, הגרוטסקי והנעלה, התשוקה והדחייה לתבשיל מעורר תיאבון ומחשבה כאחד.

עיצוב תלבושות: הגר ויטאל

עיצוב תאורה: שי יהודאי

עיצוב תפאורה ופסקול: אמיר קולבן

מוסיקה:

Balmorhea, Dimitri Shostakovich, Laurie Anderson

Charlie Chaplin, Diamanda Galas, Leila Arab,  חווה אלברשטיין

רקדנים- שותפים ליצירה: הראל גרז'וטיס, סלע פריד, סרגיי שאמוטה, עירית עמיחי, סתיו דרור, אליסה שוגר-מייקלברג, דלפין יונגמן, ארין שאנד

צילום: כפיר בלוטין

צ'ארלי מנדלבאום (2014)

כוריאוגרפיה: אמיר קולבן

צ'רלי הוא צ'רלי צ'פלין, הלוזר הווינר שאפשר שיתקיים רק בעולם שיודע לסווג אנשים בעיקר בדרך הזאת.

צ'רלי הוא צ'רלס לינדברג שחתך את השמיים ואת הדמיון האנושי במטוס רעוע והוכיח שאין גבול לחוצפה האנושית.

צ'רלי הוא כל החיילים שעל שמם יכול היה להיקרא צ'ק פוינט צ'רלי בברלין, נקודת המעבר בין שני חלקים עוינים של עיר אחת  מחולקת.

ומנדלבאום? מנדלבאום זה אנחנו. זה כל מה שצ'רלי לא יכול להיות.

מנדלבאום חולם שיום אחד הוא יהיה צ'רלי.

מנדלבאום הוא המעבר בחומה בין שני חלקי ירושלים כשזו עוד לא היתה עשויה מזהב. ועכשיו, כשהחומה הפכה לבלתי נראית אך קיימת עד כאב, אולי מנדלבאום יכול לחזור ולהיות סתם עוד אדם שגר בסתם עוד רחוב בסתם איזו מדינה שבמקרה היא שלנו.

המופע עוסק בגבולות וטריטוריות במישור הבין-אישי והחברתי.

המופע מחדד את המודעות לקיומם של גבולות שנכפים עלינו או שבחרנו בהם. ועם זאת איננו מתעלם מהעמימות ואי-הבהירות של המושגים גבול וטריטוריה ושל המשמעות שלהם.

טשטוש הגבולות בין פנים וחוץ, במה ואולם, רקדנים וצופים, מייצר תחושה של אי שפיות זמנית שמחלחלת פנימה.

עיצוב תלבושות: חגית אביר

עיצוב תאורה: שי יהודאי

עריכת פסקול ועיצוב תפאורה: אמיר קולבן

מוסיקה: Algir Naudir Wunjo, The Tiger Lillies, Balkan Beat Box,   Einstuerzende NeuBauten, Apocalyptica, Patrick Watson, Mercan Dede, , איתי גבינט

רקדנים שותפים ליצירה: עירית עמיחי, ארין שאנד, אביב שם טוב, ענבר שלו, ניצן ברדיצ'ב, הראל גרז'וטיס, דניאל מייסר, רון מטלון

צילום: תמי וויס

(The Gate of Winds (2014

כוריאוגרפיה: מרגרט ג'נקינס ואמיר קולבן

להקת קולבן דאנס שיתפה פעולה בפרוייקט בינלאומי עם להקת המחול של מרגרט ג'נקינס מסן פרנסיסקו.

היצירה  The Gate of Winds פתחה את חגיגות ה-40 ללהקתה של מרגרט בבכורה עולמית בסן פרנסיסקו, ולאחר מכן לקחה חלק בפסטיבל ישראל.

The Gate of Winds יצרה חיבור חד-פעמי בין שתי להקות מחול שונות מאד, תוך ניסיון לטשטש ולהדגיש לסירוגין את ההבדלים ביניהן. השפה המחולית של קולבן דאנס על האנרגטיות והיצריות שבה מתערבבת בשפה הלירית של   להקתה של מרגרט ג'נקינס ויחד הן יוצרות שפה חדשה ונקודת מפגש מרתקת. היחסים שנוצרים על הבמה בין שתי הלהקות יוצרים מטאפורה לחיים  משותפים אפשריים. The Gate of Winds  היא יצירה שנוצרה כתגובה של מרגרט ג'נקינס ושל אמיר קולבן למה שירושלים- העיר והחוויה- מעוררים בהם. ועם זאת, זו אינה ירושלים קונקרטית וניתנת לזיהוי ישיר, אלא ירושלים אישית מאד, כמעט בלתי נראית.

עיצוב תאורה: אלכסנדר ו. ניקולס

שותף אמנותי: מייקל פאלמר

עיצוב תלבושות: מרי דומניקו

עיצוב פסקול: אמיר קולבן

רקדנים- שותפים ליצירה:

להקת מרגרט ג'נקינס:

Brendan Barthel, Margaret Cromwell, Kelly Del Rosario, Chinchin Hsu, Risa Larsen,

Ryan T. Smith, Megan Wright

להקת קולבן דאנס:

עירית עמיחי, ניצן ברדיצ'ב, ענבר שלו, ארין שאנד, אביב שם טוב, הראל גרז'וטיס, דניאל מייסר, רון מטלון

חי בסרט (2015)

ערב אחד. שתי יצירות.

הכוריאוגרף אמיר קולבן והכוריאוגרפית רייצ'ל ארדוס חיפשו, כל אחד בדרכו, את נקודות ההשקה והשוני בין מחול לקולנוע. המופע חי בסרט הוא תוצאת הדיאלוג בין שתי נקודות ראות שמתמסרות לקסם הקולנועי, שאם תרצו הן גם שתי זוויות צילום, על מושא התבוננות אחד..

היצירות מתרחשות באזור הדמדומים שבין מציאות לדמיון, במקום שבו הכל אפשרי, והמפגש הבלתי אפשרי בין דמויות מסרטים שונים הופך למציאות.

צל לבן

כוריאוגרפיה: אמיר קולבן

כל אחד חי בסרט שהוא הבמאי שלו בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. כל אחד הוא סך כל הפריימים (Frames) של חייו. ומספר הפריימים הזה הוא סופי. לא רק בגלל הזמן הקצוב, אלא מפני שכל אחד מאיתנו הוא מי שהוא בזכות מספר פריימים מוגבל שבו הוא יכול להשתמש.

צל לבן הוא המקום שבו הפריימים של האחד פוגשים את הפריימים של האחר, לרגע קצר או למספר רגעים, שלפעמים, כמו נס קטן, הם מתלכדים לסיפור קטן או יוצרים הרמוניה, אבל בדרך כלל, כמו בחיים, הם חיפוש עיקש אחריה.

פיסות משמעות ופיסות קיום צפות ונפגשות באקראי, מנסות להתלכד לתמונת פאזל אחת שלמה, כזו שאינה קיימת בשום מקום ואינה אפשרית בשום זמן אחר חוץ מכאן ועכשיו, ברגע המקרי הזה, שאין ממשי ממנו ושמייד יעלם.

צל לבן הוא העקבות הבלתי נראים של הגוף בתנועתו. הבלתי מוחשי שאינו יכול להתקיים בלי הגוף המוחשי שיוצר אותו.

צל לבן יוצר מציאות חדשה, בדיונית כמו הסרטים שמהווים לה מקור השראה, שנוגעת ביחסים שבין מציאות לדמיון בהקשר הקולנועי-מחולי.

במרחב שיוצר צל לבן חייבות לצוף שאלות- כמו במטריקס, או כמו במופע של טרומן- שנוגעות למהותו של הממשי, ולעצם האפשרות לדעת בוודאות שהוא אכן קיים.

צל לבן

עיצוב תלבושות: עדי יאיר

עיצוב תאורה: שי יהודאי

עיצוב ועריכת וידאו: מישל פלטשר

עיצוב תפאורה ופסקול: אמיר קולבן

מוסיקה: Scott Walker, Julia Wolfe, Riuichi Sakamoto,

Richard Rodgers and Oscar Hammerstein, The Tiger Lillies,

Stephen Sondheim

רקדנים- שותפים ליצירה: עירית עמיחי, ארין שאנד, ניצן ברדיצ'ב, טלי דונין, ג'ולי זאווי,  דניאל מייסר, רגב כהן, אור אלגריסי.

Steven was Wrong

כוריאוגרפיה: רייצ'ל ארדוס

"סרט קולנוע הוא כמו שדה קרב. אהבה, שנאה, אלימות, פעולה, מוות…ובמילה אחת, ריגוש"    (סמואל פולר, במאי תסריטאי ומפיק קולנוע)

שפילברג, היצ'קוק, סקורסזה, טרנטינו, ברטון, אלן…

המציאות של כולנו מעוצבת ומושפעת מן הדמויות  והסיפורים הנצפים על המסך הגדול.

תאורה: שי יהודאי

תלבושות: ורוניקה שור

עיצוב טקסטיל: רוסלו שמריה

מוסיקה מקורית: אלון פרץ

רקדנים-שותפים ליצירה: עירית עמיחי, ארין שאנד, ניצן ברדיצ'ב, טלי דונין, ג'ולי זאווי,  דניאל מייסר, רגב כהן, אור אלגריסי.